לפני עשר שנים נסעתי במיוחד לגרמניה על מנת לצפות בהצגת הפסיון של אובראמרגאו (Oberammergau).  זהו מקרה נדיר וייחודי בהיסטוריה של שמירת מסורת תאטרון ברציפות, מהמאה ה- 17 ועד ימינו.  מחזה הפסיון (שמקורותיו בתיאטרון מימי הביניים) מועלה מדי  עשור ע"י בני הקהילה של אובראמרגאו אשר נשבעו לקיימו כנדר והודיה על כך שנצלו ממגיפה. מאז העלאתה לראשונה ב 1633, וכיאה לנדר,  מבוצע המחזה בשלמותו, בלעדית ע"י בני הכפר אשר מוכשרים מילדות למוסיקה ולתיאטרון. לכשעצמי, הניעה אותי הסקרנות, התעניינותי בהיסטוריה, בנצרות ובתיירות נוצרית. ואמנם הייתה זו נסיעה מתגמלת: ההיסטוריה כאילו לא עצרה מלכת, אך לא קפאה על שמריה: הצגת הפסיון נמשכה שש שעות, השחקנים שיחקו, שרו וניהלו את ההפקה comme il faut .  אולם המרתק ביותר עבורי, כמי שמצויה בשיח היהודי – נוצרי, היה העיון בליברית אשר עבר שכתוב משמעותי, תוך נסיון אמיתי למתן את ההשלכות האנטישמיות של הנרטיב באמצעות הטקסט (וההצגה). ידעתי על ההקשר האנטישמי של מחזות הפסיון בכלל ושל זה בפרט ולכן הופתעתי לגלות את עומק השינויים שהוכנסו לטקסט, בין היתר בהשפעת סיור מקדים של ההפקה בישראל בשנת 2008,(!!)  וכך בין היתר, הוכנסו מספר משפטים בעברית (שמע ישראל!) ושולבו חפצי יודאיקה על הבמה.